צברית בקוריאה - חגיגות סיום הלימודים

28 בפברואר, 2012

היום חברי הצעירים לספסל הלימודים סיימו את לימודיהם לתואר שני בקוריאה. התבוננתי בתמונות שפורסמו או שתויגו ע"י חבריהם, אותם פרצופים שמחים, מחוייכים, מאושרים ומלאי תחושת סיפוק, אשר העלו בי זכרונות מהתקופה ההיא. אותן תחושות של אושר מהול בעצב עם קורטוב של פחד והשאלה ההיא שתמיד תוקפת אותנו כשאנו נמצאים בצומת דרכים: "מה יהיה עכשיו?".

תמיד אנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו ביחד עם אחת נוספת: "האם ההחלטה היא נכונה?". המאמינים מבינינו יאמרו: "זה שבשמיים יודע", ההרפתקנים יאמרו: "כל החלטה היא החלטה נכונה בשעתה", ואני לא אומרת, אלא פשוט עושה!

לקראת טקס הסיום שלי וחזרתי לארץ, בין סידורים בבנק, חברת ההובלות ופגישות הפרידה מהחברים והאנשים שהיו המשפחה שלי בכל תקופת השהות, הלכתי לתומי ברחבת הקמפוס המרכזי ופתאום לנגד עיני התנוסס שלט ענק עם שמות הבוגרים הזרים לאותו סמסטר לצד דגל המדינה. בשנתון שלי סיימו המון סטודנטים מסין ומיפן אבל איפהשהו ("במקום טוב באמצע") ניתן היה להבחין בריבוע קטן בצבעי כחול לבן ליד שמי. אני חושבת שהרגשתי שזכיתי במדליית זהב באולימפיאדת סאול (לא משנה שהייתי אז בת 7 או שאני ממש לא קרובה להיות ספורטאית אולימפית).

לטקס הגיעו אורחים רבים: מרצים שלי מהאוניברסיטה העברית, אורחים מתקופת ההתמחות ב-SK, משגרירות ישראל, חברי לעבודה מהטלוויזיה הקוריאנית, וחברים קרובים שתפקדו גם כמשפחה לאורך כל הדרך. כשחברי לספסל הלימודים עלו לבמה למתן קבלת התעודה, זרים או קוריאנים כאחד, הם קיבלו את התעודה בדרך המקובלת של "לחיצת יד", קידה, חיוך למצלמה וירידה מהבמה. אני, לעומת זאת, עליתי, חיבקתי את הדיקן המופתע, חייכתי למצלמה בתוספת של "וי" (כמקובל באסיה) ורק אז ירדתי מהבמה. האמת שתכננתי ללבוש מתחת לגלימה תחפושת של וונדר וומן ולהוריד במתן התעודה אבל ברגע האחרון זה לא צלח. חבל!

בתום הטקס, הבוגרים וחבריהם הולכים לסדרת צילומים ברחבי הקמפוס ומיד לאחר מכן, לברים אשר נמצאים בקרבת מקום, להמשך מסיבות הסיום עד לשעות הקטנות של הלילה.

היה שמח, כבר אמרתי?