צברית בקוריאה - לימודי השפה הקוריאנית

10 בינואר, 2012

한글

בקוריאה "אין סוסים שמדברים עברית", אבל אם הם היו מדברים אז כנראה הם היו מדברים קוריאנית. עד המאה ה-15 לספירה השפה הכתובה הרשמית הייתה סינית והמדוברת קוריאנית. רק אנשי האצולה והמלוכה ידעו קרוא וכתוב בסינית. בשלהי המאה ה-15 המלך סא-ג'ונג הגדול (Sejong the Great) החליט להמציא כתב לשפה הקוריאנית המדוברת, כך שכל אחד יוכל ללמוד בקלות ולהשתמש בה. מערכת הכתב הקוריאנית נקראת האנגול (Hangeul), וזו מכילה כ-14 אותיות רגילות ו-10 אותיות ניקוד.

ביום הראשון ללימודי השפה, המורה נכנסה לכיתה וישר "ירתה" לאויר בקוריאנית. הכיתה מנתה כ-13 תלמידים מכל קצוות תבל, ממקומות שונים ואקזוטיים כמו: בליז, זימבבואה, מונגוליה, מקסיקו, הולנד, יפן, ברזיל, ויאטנם, תאילנד, סרי-לנקה, מלאזיה ואפילו מאלג'יריה. רבותיי, לא משנה מאיזו תרבות, שפה ורקע הגענו, לכולנו אותה הבעת פנים מבועתת וחסרת אונים ולכולנו אותה שאלה רצה בראש (אמנם בשפות שונות): "מה לעזאזל האשה הזאת רוצה מאיתנו ולמה היא לא מסבירה באנגלית???". האינטליגנציה האישית של כולנו עבדה שעות נוספות, והצלחנו בניחושים של ניסוי וטעייה להבין מה היא מנסה לומר. עוד באותו היום, התארגנה נציגות מטעמנו והלכנו להתלונן בהנהלת בית הספר שאנו דורשים שהמורה תסביר את החומר הנדרש באנגלית יחד עם קוריאנית. הנסיון לא צלח! מסתבר, שהחוק בבית הספר קובע שאסור למורים להוציא ואף לא הגה אחד בשפה זרה. ושוב לכולנו אותה הבעת פחד ואכזבה עם מעט עידוד כי ידענו שצרת רבים חצי נחמה, ונצטרך לתמוך המון אחד בשני בשנה הקרובה.

לאחר מבחן לקביעת הרמה הקוריאנית, חולקנו לארבע רמות שבכל כיתה 10-14 תלמידים. כולנו קבוצת מילגאים ממדינות שונות, לבד בקוריאה, ללא משפחה, צריכים ללמוד ביחד יום יום משעה 9:00 בבוקר עד 13:00 בצהרים למשך השנה הקרובה. אין מקום לויכוחים פוליטיים, למרות שחלקנו באנו ממדינות עוינות, אלא ישנה רק התייחסות אינדיבידואלית לאדם ללא מוצא, גזע ומין. אני מוכרחה להודות, שה"ניסוי הסוציולוגי-אנתרופולוגי" עניין אותי אפילו יותר מהשפה. איך כולנו, לומדים ביחד, גרים במעונות הסטודנטים ושותפים לאותה חוויה. אני חושבת שרק על זה אפשר לכתוב דוקטורט שלם. אבל השאלות הראשונות שהטרידו אותי באותו בוקר היו: "האם אני אשרוד את השנה הזאת ולא אשבר? ועוד שנתיים נוספות של תואר? האם המלגת מחייה תספיק לי כאשר רמת המחייה כל כך יקרה? האם אני אדע לדבר ואולי עקב גילי ה"מופלג" (27), אני לא אקלוט יותר כלום ואצטרך לחזור הביתה בבושת פנים?".

רצו לי בראש כל כך הרבה שאלות ללא מענה. אבל החלטתי לשנס מותניים, לצאת לדרך ולקוות לטוב. בכל זאת, באתי ממדינה ששאלות קיומיות מסוג זה עולות ברמה היום יומית. אז פשוט החלפתי את המדינה (רק לכמה שנים). עם הזמן וההכרות העמוקה שנרקמה עם חברי לספסל הלימודים, נוכחתי לדעת שאותן שאלות ויותר הטרידו גם את מוחם: חברתי ממונגוליה התחילה ללמוד בעודה בהריון מתקדם, ילדה בקוריאה ואמה באה לקחת את הילוד בחזרה למונגוליה. חבר מסרי לנקה חזר לארצו באחת מהחופשות, התחתן וחזר לקוריאה עם אשתו החדשה. חברה מפקיסטן לא עמדה בעומס, ויתרה על המלגה וחזרה הביתה. אותו הדבר קרה גם לאלג'יראי והיד עוד נטויה. היו ימים שהכסף של המלגה לא הספיקה לסגור את החודש ונאלצנו להלוות אחד לשני, וככה התגלגלנו. לאט לאט הכרנו את המדינה, הצלחנו למצוא עבודות זמניות ולפעמים גם לקבל קצת עזרה מהבית. בקורס מ"כים בצבא נהגו לומר לי ש"קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים", אז רק בקוריאה הבנתי את משמעות העניין, רק בהבדל קטן - שבמקום לחם, אכלתי אורז (והרבה)!.