אלמלא היה הוויכוח על מתן צל"שים לשוטרים שנספו בשריפת הכרמל כה כואב, אפשר היה להצמיד לו סיפור מעשה חייכני: השופט האזין לתובע ואמר לו כי הוא צודק. אחר כך האזין לסנגור ושוב אמר כי הוא צודק. קפץ אחד המאזינים והעיר שלא ייתכן כי התובע והסנגור צודקים גם יחד, או - או, והשופט סיכם: גם אתה צודק.
כך בערך אירע בעל כורחה לדורית ביניש. נשיאת בית המשפט העליון יעצה לבני משפחות הסוהרים שנהרגו על הכביש ליד בית אורן למשוך את עתירתם, שביקשה למנוע מתן תעודות צל"ש לשלושה שוטרים שנספו ליד יקיריהם. גם השופטת עדנה ארבל יעצה כך.
העותרים השכולים סירבו, ובלילה דחה בג"ץ את בקשתם. הצל"שים יחולקו.
מי לא יבין ללב המשפחות השכולות שיקיריהן לא נחלצו מן האוטובוס? הרי ייתכן שהשוטרים הם ששגו בניווט האוטובוס שהפך למאכולת אש, והדבר מצוי עתה בבדיקה אצל מיכה לינדנשטראוס - והיא טרם הגיעה אל קיצה.
יכלו להימלט על נפשם
אך כפי שנהג לומר אהוד ברק: צל"שים מחולקים בדרך כלל רק במקומות שבהם אירעה פאשלה. כאשר הכל מתנהל כמתוכנן, אין פעילות חריגה ואין צורך בציון לשבח.
לכן המבחן אינו בסוגיה מה עשו הצוערים שנלכדו באוטובוס, וכיצד יכלו לתמרן, ואם ההדרכה שקיבלו מן השוטרים הטעתה אותם. אפשר שכך היה, וזה נורא, שחור משחור. המבחן העיקרי הוא שהשוטרים המקבלים את הצל"שים יכלו להימלט על נפשם, אבל לא עשו כן ונותרו במקום ונספו עם מי שלא היתה להם ברירה. זה אינו צל"ש על הצלחה. לא היתה כזאת. זה צל"ש על גבורה תוך דביקות במשימה גם במחיר החיים, וזאת הפגינו השלושה.
ההכרעה מה גובר על מה אינה קלה. מי ייתן ואפשר היה למנוע את הדיון הטעון בבג"ץ. אך משנכפה - המפכ"ל דוד (דודי) כהן דבק בחלוקת הצל"שים. השר יצחק אהרונוביץ העלה ספקות. כל אחד צודק. נראה לי כי בסופו של דבר הזכות לצל"ש גוברת על ההסתייגות.